כמעט בכל יריד בו אני עומדת עם דוכן של בל, תהיה מישהי אחת שתפרוץ בבכי, אחרת שתאמר לי שזו הדמות שהיתה צריכה לפגוש עכשיו, שזו הדמות שתמיד חלמה לראות, המודל שלא היה לה בילדות או אולי בכלל זו היא כשהיתה ילדה. לפעמים מתפתחות שיחות שגורמת גם לי לדמוע. אני אוהבת לראות את רגע המפגש עם בל שמביא איתו הזדהות ותגובה רגשית עמוקה. נכון, יש גם נשים שחולפות מבלי להניד עפעף ואני מבינה גם אותן לא בכולן היא נוגעת.
אבל התגובות שבאמת קשות לי הן מהסוג השלישי. הנשים שעוצרות להביט ואומרות לי: אה כן, שוב השטות הזו של האהבה העצמית. משפט שנאמר תוך גיחוך כאילו מדובר ברעיון נלעג. כשאני חושבת למה כל כך קשה לי עם סוג התגובה הזה אני פתאום מבינה. זו כנראה היתה התגובה שלי לפני שבל הופיעה בחיי. כשהייתי עמוק בעולם של דיאטות וכושר. תקופה בה אהבתי להישקל ולראות ירידה, אהבתי לקנות בגדים בעיקר שמלות וחצאיות במידה קטנה, אהבתי לספור נקודות, אהבתי שיעורי יוגה, אהבתי ללכת ברגל לכל מקום על עקבים, אהבתי את המבטים, אהבתי את המחמאות על המאמץ וגם על התוצאות. אני גם זוכרת אהבה עצמית שתלויה במשקל ומלווה תמיד בלחץ וחרדה מהרעיון של להשמין ומצב רוח איום בשבועות שלא ירדתי. לא. אני לא זוכרת שאהבתי אותי אפילו עשירית ממה שהיום. אני לא זוכרת רגע אחד בו הייתי שלמה ומרוצה מעצמי. לא זוכרת רגע אחד של חיוך אמיתי למראה.
אז כן, עם כמה שאני אוהבת מוצרי נייר, ייתכן שאני הייתי זו שחולפת ליד הדוכן עמוס המחברות של בל ואומרת למוכרת, זה שוב השיט הזה? אז כן, למי שעוד לא הבינה, זה שוב ושוב מאותו העניין הזה של תאהבי את עצמך, של תלמדי לדבר יפה אל עצמך, תכבדי ותחגגי את מי שאת, ומי את? אוסף של כל כך הרבה דברים נפלאים והמשקל הוא רק אחד מהם. בל מלמדת אותי שהפעולות האלו הן צעדים מעולים להתחיל איתם מסע לחיים טובים יותר, שלי עם עצמי ועם העולם כולו. ההופעה של בל בחיים שלי, שינתה לי את כל התמונה.
וכאן את נכנסת לתמונה. אם את קוראת את הפוסט הזה, סביר להניח שאת מהסוג הראשון של המגיבות. אבל את בטח מכירה מישהי שאת אוהבת שעדיין מאמינה שאהבה עצמית זה שטויות, תדאגי שבל תיכנס לה לשדה הראיה כדי שלא תהיה לה ברירה. ואחרי כמה פעמים שהיא תראה אותה, אולי גם היא, כשאף אחד לא רואה, תנסה לחייך אל המראה.
