אז ככה זה היה ביום שבל נולדה: ישבתי בבית קפה ציורי בפריז, עם כוס קפה ועוגיה, וכתבתי במחברת חדשה שקניתי זה עתה. השראה ואסתטיקה מופלאות מציצות אלי מכל פינה. ואז לפתע ילדה עגלגלה יצאה מבין השורות וביקשה שאצייר אותה. אין ספק שהופתעתי, ובעיקר כי בכלל לא זכרתי איך מציירים. בהתחלה סירבתי, אך הילדה התעקשה, ואני פניתי לגוגל לחפש תמונה להשראה. כשעברתי על תוצאות החיפוש, חילחלה בי תחושה ממש לא נעימה. כל הילדות השמנמנות היו עצובות. עומדות על המשקל במבט מודאג, מבוייש, ואילו לעומתן הרזות שמחות ומדלגות. זה היה לי מוכר, כי ככה זה תמיד, ככה גדלתי והפנמתי. הילדה הזו ששמה בל, ביקשה ממני באותו הרגע להביא אותה לעולם כי היא רוצה להראות לי דבר חדש. היא מספרת לי דרך הציורים והמשפטים שלה, על אהבה גדולה לזו שבמראה, על היופי שקיים אצל כל מי שאני רואה. היא רוצה להעביר את המסר שלה הלאה, להגיע לכל אישה וילדה ולומר לה שזכותה וחובתה לאהוב ולחגוג את עצמה.